שד"ל על במדבר כ״ב

מהדורה: שד״ל במהדורה המקורית, פדובה 1871

מקור במדבר כ״ב
1 וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ ס
2 וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃
3 וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קׇץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
4 וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כׇּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃
5 וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּעֹ֗ר פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃
6 וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃
7 וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃
8 וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃
9 וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ׃
10 וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃
11 הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃
12 וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃
13 וַיָּ֤קׇם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהֹוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃
14 וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃
15 וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃
16 וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃
17 כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃
18 וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃
19 וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהֹוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃
20 וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים אֶל־בִּלְעָם֮ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃
21 וַיָּ֤קׇם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃
22 וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃
23 וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃
24 וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃
25 וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃
26 וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהֹוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃
27 וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃
28 וַיִּפְתַּ֥ח יְהֹוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃
29 וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃
30 וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃
31 וַיְגַ֣ל יְהֹוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃
32 וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃
33 וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃
34 וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃
35 וַיֹּ֩אמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃
36 וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃
37 וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃
38 וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃
39 וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃
40 וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃
41 וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃
פירוש שד"ל על במדבר כ״ב
1 וירא בלק בן צפור: בלק היה נכרי במואב, והיה ארמי, מארץ בני עמו של בלעם, וראה כי אנשי מואב אחזמו רעד מפני בני ישראל, עד שהתחילו לבקש עזרה או עצה ממדין, ונתירא שמא ימרדו בו באמרם מה יושיענו זה, והתחכם להביא להם תשועה ממרחק על ידי איש מבני עמו, הוא בלעם.
2 א בלעם היה עובד את ה' או עכו"ם? - היה עכו"ם, כי היה קוסם יהושע י"ג ואם היה עובד את ה' היה מתדבק בישראל, ולפחות לא היה הולך לקללם אחר שאמר לו ה' כי ברוך הוא, ולא היה הולך לקראת נחשים כדי שיחפוץ ה' לקללם אם היה יודע שהוא אל יחיד ושהם עם סגולתו, ומיד כשבא אצל בלק היה לו למגיד לו כי זה העם בחר לו יה ושאי אפשר שימאס בם; אבל מה שאמר לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי, כן היה מדרכי אמונתו לעבוד לכל אלוה כשיצטרך לו, ועכשו היה צריך לאלהי העברים שיטוש את ישראל.
3 ב מה היתה אומנותו? - היה קוסם קסמים ומעונן ומנחש, והיה בקי בכל מיני עבודות שבימיו, והיה מגיד עתידות בקסמים, ומהיותו בקי בכל מיני עבודה היה עושה לכל אלוה ואלוה העבודות הרצויות לפניו, ועי"כ היה מאמין שיקרב או ירחק האל ההוא מאדם או מגוי מיוחד. וידוע מנהג הרומיים כשצרים על עיר משביעים אלהיה שיעזבוה. והנה היה יודע שאלהי ישראל נקרא ה', והוא חפץ בשביעות ובפרים ובאילים.
4 ג פעולותיו ברמיה או בתם לבב? - בתם לבב, כי היה מברך או מקלל לפי מה שהיה רואה בחלום, או לפי מה שהיה עולה לו על ידי הקסמים והנחשים שהיה תמיד הולך לקראתם, שאם נאמר שהיו במרמה, ושאמר לינו פה הלילה כדי ליטול זמן, ואח"כ כי מאן ה' כדי להוקיר את עצמו, א"כ כבא לקלל והוכרח לברך, היה לו להרגיש בקרבו מעשה ניסם, והיה לו לחרוד חרדה גדולה ולחדול מיד וללכת לו, ואם תאמר כי גם כל ברכותיו מלבו היו, כי ראה את ישראל מצליחים והבין שאם יקללם ימצא שקרן, א"כ למה נכתבה פרשה זו בתורה, ואיך אמר משה ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ועוד למה הוסיף אראנו ולא עתה, ומחץ פאתי מואב, שהיה בזה משניא את עצמו בפני בלק. אבל נראה באמת שהיה עושה פעולותיו בתם לבב, כפי מה שמסרו לו רבותיו הקוסמים, והיה מאמין שיש כח בעבודות להשיב האלהים ממדה למדה, ואמר לינו פה הלילה, והשיבותי אתכם דבר כי היה סומך על החלומות, ואמר כאשר ידבר ה' אלי כי עשה איזו עבודה לאלהי העברים כדי שיודיעהו בחלום אם רצונו שילך לקלל את עמו.
5 ד היה נביא אם לא? - לא היה נביא, כי היה קוסם ועכו"ם, רק בפעם הזאת שָם ה' דבריו בפיו לכבוד ישראל.
6 ה איך היתה נבואתו, מבלי שירגיש בעצמו מעשה נסים? - כשהיה נפרד מבלק להכין עצמו לקללם, היה ה' נותן בו לב חדש והתעוררות לברך את ישראל, וע"י ההתעוררות האלהית ההוא היה נושא משליו לפי דרכו בחכמת השיר, וגם הוא האמין כי מה' היתה זאת ושאלהי העברים עושה זאת, ואמר בתם לבב הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.
7 ו האתון דברה אם לא? לא יבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מות ולא היה אפשר שיהיה בו כח להשיב לה דבר, על כן יתכן שלא דברה כדבור של בני אדם, כי ותדבר אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו מה עשיתי לך כי הכיתני, והוא בכעסו השיב לעומתה ואמר כאדם הצועק לבהמתו כי התעללת בי וכו', והיא חזרה וזעקה כאילו תאמר הלא אנכי אתנך וכו', אז נכמרו רחמיו עליה ואמר לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, והנה אמת כי ה' פתח את פי האתון, כי נָעֲרָה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך עד שיבהל בלעם. והנה ה' שפתי תפתח אין ענינו דבור חוץ מן הטבע; גם קרוב הדבר שבלעם היה מתפאר בהבנת קולות העופות והחיות, ע"כ כששמע קולה פתר דבריה והשיב עליהם, על כן לא נבהלו נעריו, כי זה היה דרכו, אלא שהפעם הזאת היה שם נס אמתי, אבל היה נס נסתר ולא הרגישו בו ולא חרדו לא הם ולא בלעם. ועוד אם דברה, איך לא הצטדקה ולא אמרה לו שיש שם דבר המפחידה מללכת?
8 ז ומה ראה הקב"ה להפוך הקללה הלברכה? - ולמה לא הניח לבלעם שיקלל והוא יברך? - מפני שלא הותר לישראל להתגרות במואב, ואם היה בלעם מקלל, היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את המלך ואת העם אשר שכרוהו, כי לא ידוע כי ה' צוה אל תצר את מואב, ויאמרו כי הקללה הביאה בהם מרך לבב וחתתה גבורתם, ואולי ג"כ היו המואבים יוצאים לקראתם בעם כבד וביד חזקה כמו שעשה אדום למעלה כ' כ', והיו ישראל מתרחקים מפניהם מפני מצות ה' כמו שעשו לאדום והיה שם שמים מתחלל.
9 אולי אוכל נכה בו: אוכל ונכה בו אני ועמי. בו, ולא אותו, אלא מכה מועטת, בכדי שיתרחק מעלי.
10 כאשר ידבר ה' אלי: לא שהיה בלעם עובד את ה', אבל יודע היה כי אלהי ישראל כך היה שמו, וכשהיה רוצה לקלל שום אומה היה עובד את אלהיה ומתפלל אליו שיסור מעליה, וקרוב לזה מצאנו שהיה מנהג הרומיים כשהיו צרים על עיר היו משביעים את אלהיה שיסורו משם, וכשהיו לוכדים העיר היו מביאים אליליה אל רומי והיו מקימים להם היכלות; עיין Macrobius בספרו Saturnaliorum ספר ג' פרק ט'. ועכשו שהיו מבקשים ממנו שיקלל את ישראל היה מבקש רשות מה' אלהי ישראל, ואח"כ פסוק י"ח אמר לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי, עשה עצמו כאילו ה' הוא אלהיו, והיה מקוה שעל ידי כן יתפייס לו אלהי ישראל ויתן לו רשות לקללם - ואולי אין צורך לכל זה, אלא התורה הכניסה שם ה' בדברי בלעם, על דרך שהכניסתו בדברי לבן בא ברוך ה'.
11 ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי: ואם לא יתרצה שאלך לא אוכל ללכת, כי לא יועיל, ואז עשה איזו עבודה וחשב לפתותו; וה' שהיה חפץ שילך ויברך ישראל אמר לו אם לקרוא לך לעצה או לדבר אחר לך, כי בודאי אם לשתקללם באו אליך לא היית מעכבם אחר שאמרתי לך כי ברוך הוא.
12 ויחר אף אלהים כי הולך הוא: אחר שידע שאינם מבקשים ממנו דבר אחר, אלא לקללם, וה' עשה כדי לפרסם חבתו לישראל, אך לא בנסים גדולים לבלתי ימנע מלכת.
13 גדר מזה וגדר מזה: מכאן ומכאן היה גדר, והוא קיר, ואחר הקיר כרם.
14 ההסכן הסכנתי: לשון וכל דרכי הסכנתה תהלים קל"ט ג' ענין בקיאות והרגל.
15 לנגדי: כמו אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' משלי כ"א ל'.
16 ירט: בל' ערבי exitium, praecipitium.
17 אולי נטתה מפני: אתה שאתה בקי בקסמים, כשראית אותה נוטה מן הדרך לא פעם אחת אבל שלש פעמים, היה לך לחשוב אולי ברצון האל נטתה, כי הוא שלח לה איזה מונע שיעכב הליכתה; ועתה שהקשית ערפך ללכת ראוי היה שאהרוג אותך, והיא ראויה לחיות, חלף ממה שאמרת לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. אולי נטתה, מקרא קצר, היה לך לחשוב אולי נטתה. אנקלוס תרגם כאילו כתוב לולי נטתה מפני, רק בחומש כ"י על קלף שלי מתורגם מאים טסת מן קדמי.
18 וישלח: ענין מתנה, כמו ויתנה שלוחים מ"א ט' ט"ז.